קורונה Take 1
בחיים לא חשבתי שאני אחיה בתקופה כזו.
מי יכל היה לדמיין שמה שישבש את חיינו לא יהיו הפלשתינאים, לא יהיו האיראנים, לא חיזבאללה ולא דאעש. לא טילים, לא עפיפונים ואפילו לא האטום. וירוס. קטן ובלתי נראה, אבל גודע חיים במובן הכי בסיסי. לא סרטן ולא לב, לא סיגריות ולא סמים, לא תאונות ולא חיסול חשבונות. חישבו על כל צורות המוות שהכרתם עד כה. חשבתם? לא רלוונטי.
וירוס. זה כול הסיפור.
וירוס שמחולל זמן לחוד: לחוד מההורים הקשישים, לחוד מהסטודנט בבידוד, לחוד מהבת שעדיין עובדת בחדשות, לחוד מחברות וחברים, לחוד מחנויות בגדים, תיקים ונעליים, לחוד ממסעדות ומטיסות, לחוד מהמוכר והידוע. לחוד מהחיים כפי שאהבנו אותם עד כה.
אבל גם ביחד: יחד עם בן הזוג, זה שנבחר עוד באלף הקודם, לפני 35 שנים. יחד להתעורר, יחד לאכול שלוש ארוחות ביום, יחד לבשל, יחד לראות טלוויזיה, יחד לשים מסכות וכפפות ולטייל בשאנז אליזה – סופר בואכה הפארם, יחד לשבת קרוב קרוב רגל אל רגל ולנחש ולנבא את העתיד הקרוב והרחוק ואיך הוא יראה.
כן קורונה זה הרבה לבד, אבל גם הרבה ביחד.
קורונה Take 2
שנתיים אנחנו גרים במרחק של עשרה צעדים מהגולף, שנתיים שכף רגלנו לא דרכה שם.
למה? אין זמן, אין כוח, תמיד יש משהו חשוב יותר, מעניין יותר, כיפי יותר. מדשאות הגולף, האגמים והברווזים חיכו לנו שנים. ואנחנו, למי חיכינו? לקורונה.
הבוקר קרני השמש נראו חמימות מתמיד, מזג האוויר לא יודע שהאנושות תחת מתקפה. אצלו הכל – טוב תודה בסדר. ואנחנו, נרקומנים של צרכנות מטורפת, קניינות שגובלת בטפשת והתמכרות לגירויים כספיים, לפתע לא מוצאים עניין בכל מה שהיה עבורינו שיא השיאים: זה פשוט – אין מה לעשות עם זה יותר. לא שימושי. לא נחוץ. אין את מי להרשים.
הצרכים שלנו התמזגו עם צרכי אבותינו הקדמונים – בעיקר אוכל (תודה לאל שלא צריך לצוד עדיין), ובהבדל אחד – נייר טואלט (הם כנראה הסתפקו בעלים).
ועוד דבר – חזרתי לטבע, הבטתי לעבר הגולף והחלטתי שזה הזמן הכי טוב ללכת על המדשאות, להקיף את האגמים, להביט על בעלי הכנף ולנהל שיחה – מיהו הברווז הכי יפה באגם?
ממליצה מכל הלב, אני הלכתי. ה-30 שנה שלי הביט מרחוק (הברך אמרה לו: זה לא הזמן)
והעיקר תמונה למזכרת.
קורונה Take 3
והימים ימי קורונה, ושום דבר כבר לא כמו שהיה. ואני לא מדברת על הטיסות, על הבילויים – המסעדות, הסרטים, ההופעות.
אני מדברת על בייסיק של אישה בעולם המודרני. פן, ציפורניים, גבות (שפם למי שיש והיא רוצה שיהיה אין). טיפוח נשי שכזה, שהורגלנו לצרוך אותו כמו לחם בסופר.
עכשיו צריך לחשוב על הכול ובעיקר ״עשה זאת בעצמך״, ואלו הרי מיומנויות שאנחנו הנשים איבדנו מזמן, כמו היכולת, המקום או הרצון לגדל מטילות כדי שנוכל לאסוף את הביצים (הסבים שלי עשו את זה בשנות ה-60׳ של האלף הקודם).
הספר והחבר שלי, אדי נזרי, נאלץ לסגור את המספרה ואני המכורה שפקדתי את המספרה שלו כל יום שישי בצהריים, נשארתי בבית עם שיער ארוך, ששוקל טון וחצי כשהוא רטוב ומצריך ייבוש עד שהידיים נופלות (איזה צרות יש לך, גברת רווה?).
אז ברוח הימים החלטנו לחלק את המשימה לשתיים – אני אחפוף ו-30 השנה ייבש. המוהנדס נכנס לפעולה, שאל איזה חום ומה המרחק מהשיער (אם כבר עושים, אז כמו שצריך).
עכשיו נשארו לי עוד כמה אתגרי ביוטי, שדורשים לימוד קצת יותר ארוך (מה עושים עם לק ג׳ל? – גם יקירתי פולינה מ״היכל היופי של פאולינה״ לא עובדת).
נראה לי שעד סוף התקופה ההזויה הזו, אנחנו, הנשים, נהיה משק אוטרקי – נגדל תרנגולות ונמרוט גבות או נוצות, מה שיבוא קודם…