שרית הראל - המסע שלי

והאישה הזאת היא אני

בקלות אפשר היה להתחפר בבוץ המסריח הזה. אני מסרבת. בוחרת לראות את היקום המקביל החיובי. ובזה המקביל כל כך הרבה יוזמות לעשיית טוב, יוזמות חברתיות למען האחר, השתדלות ודרך ארץ

Advertisement

בשכונה 8, מאחורי המגדל הגבוה והבית הנטוש, במקום בו השבילים מתפתלים ומעט אנשים מהלכים, שם הרגליים שלי בוחרות לצעוד, כמו הולכות מאליהן אל הדרכים הפתוחות, המיותמות מאדם וחולירעות. טוב לי כרגע הלבד הזה. היכולת לא להיות סוציאלית וחייכנית בסופר המקומי, לא לברך בנימוס בבית הספר, בקאנטרי, טוב לי לא לנתח כלום, בעוד ישיבה גבוהה, על מגדל פאלי תל אביבי טיפוסי. שקט פרימיטיבי שלרוב אני מקבלת רק בשיטוטי בעולם. במקביל לו מתקיים יקום אחר לגמרי: קוביות נעות בקצב מסחרר, בצבעים מונוטוניים (מתי יקום כבר מישהו ויעשה מכוניות מצוירות בשלל צבעים?) מותירות סאונד צפוף של שעטה ופולטות בועה מתפיידת עכורה על הכביש העסוק במדינה. לפקק העצבים הארוך הזה בחרו לקרוא בשם מוזר: החוף.

הכלבות ואני צועדות בעקבות הקרניים של התנור הגדול ביקום. בתקופה הזאת של השנה הוא עוד צנוע, חמלן ומלטף. מרחיב לב לצעוד בינות הפרחים השתוקים. התנועה שלהם עדינה וחייכנית כמו שראוי באביב. הפרחות מפזרות אבקנים לכל עבר ומושכות אליהן אינספור חיפושיות והמראה כמו אורגזמת הפרייה פוטוסינטזית. מעניין אותי לבחון את שלל החרקים המצטופפים על פרחים מסוימים כאילו והיו נחשקים יותר, ומלהיב אותי לחזור לילדות ולעקוב בדילוג אחרי פרפרים. ולנשום. לנשום ולנשוף חופש כפוי שלא ידענו כמותו מעולם. לפחות לא בגלגול הזה. התקופה הזאת צמצמה אותי למקום הנכון לי. לשקט שהנפש שלי ביקשה ולא יכלה לקחת לה. פעימת הלב של החיים הדהדה בקצב מהיר בהרבה משלי, התישה אותי ופתאום הגיעה ההתכנסות הזאת, המירכוז. הפכתי לנקודה זעירה מהבהבת ב-ק׳ אמותיה. ולמה קוף? על שום המלכה. המלכה האכזרית והקטלנית, לבושה בגדים ממוגנים ירוקים מזעזעים, מסיכת פנים, כפפות לטקס וכתר מפואר, רואה ואינה נראית, מחסלת ללא רחם את נתיניה המבוגרים, כאילו וביקשה לדלל את אלו שאינם מסוגלים לשרתה כראוי. כשחפץ לבה להשתעשע, היא מכניסה את כולנו למצור באבחת תשדיר חדשות אחד. או בזה שאחריו, או באחד מהעשרות הרבות הנצפות בסלון הביתי של מרבית נתיניה. בהינף שרביט היא מכניסה עולם שלם לשבתון, גודעת מרובנו את הפרנסה, ומזכירה לנו בצחוק רועם ומתגלגל, שאנחנו כקליפת הבצל בעולם הזה. מתקלפים ומתקלפים וכל הדרך בוכים. היא מזכירה לנו כמה אירעיים אנחנו כאן, כמה מוכנעים ומיהם האנשים החשובים לנו. באמת. היא מחזירה אותנו למקורות, לשבט, לימים בהם בישלנו אוכל טרי לבני משפחתנו, מחזירה אותנו לשוחח עם בני ביתנו, להביט בעיניים ולזהות רגש, מצמוץ, מבוכה, תהייה, מושיבה אותנו לשחק יחד, לצבור זכרונות, ואולי, אם באמת הבנו, לנקות גם את הלב והנפש והפה ולא רק את הבית. כן מכובדיי, סדר פסח כהלכתו לפני המצות והקניידלעך ותחרות הבית המצוחצח, הוא קודם כל בנקיון הפה שלנו. ראו כמה שיחות הטלפון הצטמצמו. אפשר היה לחשוב שמישהו פוחד שהווירוס יעבור דרך הטלפון. המלכה מיקדה אותנו גם בזה. ״דברו רק כשצריך וחשוב. וכשתתגעגעו לאהוביכם, לחברי הנפש שלכם, זכרו להוקיר את הקירבה הזאת, זכרו כמה טוב לכם באהבה הזאת, במגע הגופני הפשוט והחם. בחיבוק״. לחבק פיזית ולחבק בג׳סטות של אהבה. אהבת חינם ורצון לשמח את האחר. כמוני-כמוך-כמוהו-כמוה. בדיוק כמו שהם, ככה, בפשטות ובעיניים טובות. ״על כן״, היא צועקת עלינו מבעד למסיכה החייזרית שלה, ״כשתשובו לחיים הבלתי נסבלים שלכם, חבקו זה את זה. הרי רק עכשיו כשלקחתי את זה מכם, הגוף שלכם הפנים כמה הוא משווע לזה. כמו עולל שזנחו אותו בפתח כנסיה והותירוהו ללא מגע״. היא מצמצמת עיניה, מקמרת גבותיה השחורות הזקורות ושוב, מוסיקת רקע אפלה והיא מתחילה לצחוק כמו רעם שלפני המבול .

מנסה להמציא עצמי מחדש

ערימות של כלים, וכביסה, וקניות, ״ואין פה מה לאכול״ ואין מפגשים מקוונים, ויש למידה מקוונת, ו״אמא, כמה שיעורים היא נותנת המורה הזאת?! אין לה חיים? מה היא לא מבינה במילה חופש?!״ ו״משעמם לי…״ ו״למה אף פעם אין מה לאכול בבית הזה, ואם יש זה בריא ואיכשהו קשור לקינואה וטופו?! מה רע בפיצה?״ והאישה הדהויה הזאת בטרנינג עצום (שההסגר או הייאוש לפחות יהיה יותר נוח), מייצג עלוב של מישהי שפעם היתה אני, עומדת שעות אין קץ מול כיור נבוך וסירים מבוישים ומנסה להמציא את עצמי מחדש. למזלי, עם יצירתיות, אני בסדר… ואם לא די באלו אז כלבים לטייל, וחתולים ללטף, ונקיון לפסח ושמישהו יסביר לי את ה- OCD הזה של בני ישראל, ולמה לטרוח בנקיון אם נחגוג לבסוף בדידים במסך הקטן?! וזום זום זום עולה הזמר מכוורת המחשבים, הפכנו ליצורים קטנים מהבהבים במלבנים מקוטעים, חסרי מגע, ריח ואינטימיות, פלג הגוף העליון שלנו לבוש למשעי והתחתון, פיג׳מה בלויה. ועם כל אלו, תאמינו או לו, זמן טוב להיזכר באהבה הגדולה כאן בבית. יחד כולנו בשעות של משחקי קופסה, אסופה של אגוטריפים מכונסים סביב שולחן ונלחמים זה בזה בקטאן/ יניב/ מונופול ועוד ועוד, חותרים לניצחון כאילו עתידינו תלוי בו ובאמת נרכוש את רחוב הרצל ונוותר על תחנת הרכבת. יחד מזיזים את השטיח ומזיעים בשיעורי ספורט און ליין, מתרגשים מהמחוות ההתנדבותיות של המורים היקרים לנו, מכוונים מצלמות ומזיעים עבורינו, יחד בכתיבה, אני כמובן משגעת את כולם בהתייעצויות על טקסטים, אישי הפך ליועץ הלשוני, העורך והאיש הסבלני בעולם כשמדובר בקפריזות של תפלצת ספרותית בפוטנציה וטכנופובית מלידה, והשאר גם הם לא פטורים ממני, נאלצים (למי שיש אורך רוח) לקרוא ולתת משובים. ויחד בכלים ובהררי הכביסות, ויחד בנקיון לפסח ובארונות, יחד כשכואבת לגור הקטן השן, ויחד במדיח, ויחד בפינג פונג, ויחד בסדרות, מפנטזים יחד עם פבלו רוזנברג וגל תורן על המסע הבא, ולפתע היחד הזה הופך לתמצית כל מה שאנחנו צריכים. כלום לא מזיז לי, כל עוד אנחנו יחד וכולנו בשלום ובבריאות. וביקום נוסף הגור מבקש להפסיק עם החדשות. הגוף הזעיר שלו קטן מלהכיל את צער העולם הזה. התמונות בטלוויזיה מכמירות לב. העולם נגוע, פגוע, מפנה עשרות אלפי גופות, הלום. ובין לבין מעט על הפוליטיקה הישראלית, שאינסוף מגיפות פשו בה. בקלות אפשר היה להתחפר בבוץ המסריח הזה. אני מסרבת. בוחרת לראות את היקום המקביל החיובי. ובזה המקביל כל כך הרבה יוזמות לעשיית טוב, יוזמות חברתיות למען האחר, השתדלות ודרך ארץ, אנחנו מתארגנים בקבוצות שכונתיות, קהילתיות, ארציות ועולמיות לעזור לחולים, למבוגרים, לאלו שפוחדים לצאת, ולאלו שלא מצליחים לחזור, לרופאים, לחיילים ולמי לא? עם ישראל שי. שי קטנטן ואיכפתי. אין לי ביטוי מתוחכם לבטא את זה למעט המשפט הבנאלי: אני אוהבת את העם הזה. ואני אוהבת את ק׳ אמותיי. כשכולם סביבי, משפחה שבטית, מחובקת. תענוג עטוף באלכוג׳ל.(תענוג שהופר כשהחזירו את החייל לצבא ההגנה).

זאת קטסטרופה קולוסלית נבזית שעוד לא ראינו כנראה כמותה, אנחנו לא רואים את סופה ואנחנו חווים בעקבותיה את היגון הנורא מכל. זקני העמים, האנשים החשובים מכל, על ראשם מרחפת הסכנה הגדולה והם הנפגעים העיקריים. אבל כפי הנראה, אם נצא ממנה בחיים, עוד אודה לה על הזמן הזה. אני מדברת אליך קלאפטע.

Advertisement

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button