איפה ישנם עוד אנשים כמו הזוג הזה?

לוקח לי זמן להביא אותם אלי, הם אנשים עסוקים ו״שומרי נגיעה קורונית״ אבל העקשנות הבלתי נסבלת שלי בסופו של דבר מוכיחה את עצמה. אני מנסה להתחיל בראיון ולפי שפת הגוף שלהם ניכר שאני מלחיצה אותם.

״מה כבר יש להגיד עלינו?״, אומר לי אדם במבוכה, הולך חסר מנוחה לאורך המרפסת והם מנסים למשוך את השיחה לפסים חבריים.

תחילת החברות שלי עם מימי נעוצה בחברות של בנותינו. הן חבורה של ארבע מתבגרות מתוקות, צמודות לחלוטין ובחג של כל החגים ביקשו לעשות מפגש אמהות-בנות. בשמחה הרמנו את הכפפה. הגעתי לחג הנוצץ בחיפה, כשמימי הייתה היחידה מבין האימהות שלא הכרתי. הם הגיעו לקיסריה בתקופה שאנחנו שהינו בחו״ל. סביב שולחן עמוס תקרובות וסאקה התיישבה מולי גברת חובשת כובע ברט אדום והיא כולה אש ותימרות עשן. ניכר שהיא מהשבט שלי, יודעת לחגוג את החיים ומרגע שפתחה את פיה, חשתי באופן נדיר שאני יכולה לוותר על תפקיד ״המבדרת הצבעונית״ ולפנות לה את הבמה.

היא עלתה לבת-ים בילדותה מאודסה ברה"מ, שם הייתה מתעמלת קרקע ומאז עסקה בכל ספורט אפשרי כולל אגרוף, השתתפה בתכנית הריאליטי ׳המשימה – אמזונס׳, היא רופאה מומחית בכירורגיה כללית בעלת 27 שנות ותק, מקדישה את זמנה המקצועי לתחום הרפואה האסתטית. חלוצה ומפתחת טכניקות מתקדמות לעיצוב פנים דינמי, מרצה בעלת שם בינלאומי ומדריכה מטעם החברות המובילות בעולם. היא מעבירה סדנאות מתקדמות לרופאים בארץ ובעולם בתחום מומחיותה. בנוסף, עוסקת במחקר ויועצת בכירה בנושא סיבוכים ותופעות לוואי כתוצאה מטיפולים אסתטיים. כיום, היא אחת מהמובילות בתחום ומחזיקה בשלוש מרפאות. ואם זה לא מספיק היא מגדלת באהבה שלושה ילדים, שני כלבים וחתולה. אה, כן, והקוקטית האופטימית הזאת היא יפה ממש. יפהפייה.

שעה אחת הספיקה, לבקש לי אותה למעגל אחיותיי. זמן קצר אחרי, גיליתי גם את העזר בעדה. אדם. גדל בחיפה, רופא בכיר במחלקה האורתופדית במרכז הרפואי בני ציון, מומחה בניתוחי ברכיים וטיפול בפגיעות ספורט, מתנדב בעמותת ׳ארז׳ לבוגרי יחידת האלפיניסטים (בשירות המילואים היה רופא היחידה שנים רבות). הוא לוקח חלק בפעילויות הרבות של היחידה, כולל טיפוס לאנאפורנה עם נכים על כסאות גלגלים בספטמבר האחרון. וכמו שמקובל בדיסני, גם הוא מצודד, רהוט, מצחיק ומלא בכריזמה. נו, זוג מעצבן כזה… הכתבה הזאת באה לספר סיפור על הזוג המפואר הזה. חפצי חיים, אוהבי ימים ורואי טוב.

מיון קדמי

זה התחיל כאשר אחת השכנות פנתה אליהם לעזרה. היא הרגישה לא בטוב ובגלל מחלות רקע נמנעה מלגשת לבית החולים. שניהם נרתמו לטפל בה וכשהבריאה אמרה בתודה ״איזה מזל יש לי שאני מכירה אתכם״. אדם הבין שכמוה, בוודאי ישנם רבים, מפחדים לפנות למערכת הציבורית והציע למימי להסב את הקליניקה שלהם בקיסריה ל“מיון קדמי“. הם החלו להכניס ציוד רפואי על מנת לטפל במגוון רחב של תחומים רפואיים. מימי נסעה לעאטף הרוקח של בית המרקחת ב- C center, שנרתם מיד ליוזמה. אעטף הציע בטובו לכבד את המרשמים שישלחו בווטסאפ או במייל, להסב מרשמים רגילים למרשמי קופות החולים ולאנשים עם מגבלות הציע להביא את התרופות הביתה. כשהכל התגבש טילפנה אלי מימי ושאלה כיצד ניתן להפיץ את הרעיון כך שייחשף בפני כמה שיותר אנשים?

הצעתי ראשית שתשוחח עם מירי רווה, עורכת ״חדשות קיסריה״ ואת שירותיי הצנועים בספר הפנים, מתוך מחשבה שהפונים יהיו בוודאי מהאיזור. על מנת לקדם את המיזם באופן מיידי, העיתון פרסם את הפנייה של ד״ר מימי וד״ר אדם ארנרייך בעמוד הפייסבוק שלו ולמרבית ההפתעה, הידיעה פשטה כמו אש בשדה קוצים. 214 אלף איש קראו אותה, 2,233 איש שיתפו אותה, ו-1,400 איש כתבו תגובות שבח והלל.

הם מצאו עצמם מתנהלים מול מאות פונים מכל רחבי המדינה. פניות טלפוניות מאילת, קריית גת וצפון רמת הגולן ומטופלים מהסביבה שזרמו למרפאה.

״המרפאה בקיסריה הפכה למקום שמשלים את המערכת הציבורית. עם כל ההשתדלות, נוצר ואקום שחלק ממנו הוא תוצר של התנעה מאוחרת של מערכת, שהייתה צריכה מזמן לתת חלק מהמענה למטופלים אונליין״. הפניות נסבו סביב נושאים רבים. הם התייעצו בקולגות בנושאים הדורשים מומחיות ספציפית, קרדיולוגים, נוירוכירורגים, עיניים ובחלק מהמקרים, כשהיו מנועים מלעזור, הפנו לבית החולים.

״אנשים פנו במגוון רחב מאד של בעיות אולם בתקופה זו בולטים במיוחד תחלואים שהם ביטוי ללחץ נפשי״, אומרת מימי. ״חלק מפתחים תסמינים של מערכת העיכול העליונה, אולקוס, ואצל רבים חלה החמרה של בעיות שרירים ושלד, כאבי צוואר וגב. שניהם תוצר ברור של מתח נפשי, חשש כללי והפסקה של פעילות גופנית.

״גילינו בשלב מוקדם של המגיפה, כי הימנעות מהגעה לקבל עזרה רפואית היא התופעה המסוכנת בתקופה זו. אנשים שסבלו מהתקפי לב, אירועים מוחיים, סיבוכים של מחלות ממאירות ונמנעו מהגעה לבתי חולים או אחרו את חלון ההזדמנויות הטיפולי הם חלק גדול ומשמעותי מהתחלואה והתמותה בעקבות מגפת הקורונה. היה חשוב לנו מאד להעביר מסר זה לאנשים, להרגיע ולשלוח לבית חולים.

״רבים מהמתייעצים עמדו בפני דילמות גדולות וקטנות ופשוט חיפשו מישהו שיחליט עבורם דרך הקשבה אמפתית, ממקום אוהב ומזדהה. הייתי אומרת להם: אם היית משפחה שלי, הייתי עושה ככה וככה… ואחרי כמה ימים חוזרת אליהם לשאול לשלומם. ניסיתי להדביק אותם בהומור ובאופטימיות. בעבר, רופא היה מרפא. היום אנחנו מקצוענים על פי רוב עם המון ידע ומעט זמן, דבר שלעיתים הופך אותנו לטכנאים. אני מאמינה שלא ניתן לרפא רק באמצעות ידע ויכולות,  איננו מטפלים במחלה, אנו מטפלים בבן אדם. צריך ליצור קשר אמתי עם המטופל, לגשת אליו בצורה הוליסטית, להיות רגיש״.

איך חילקתם את העבודה ביניכם?

הם צוחקים. ״מה שהיא לא הסתדרה איתו, אני לקחתי", מתבדח אדם. ״הוא עבר להזריק בוטוקס ואני ניתחתי בירכיים…״, מוסיפה מימי.

״חלק מהסיפור היה להפעיל אנשים סביבנו. באחד הימים קיבלנו פניה ממישהי מרמת השרון. בתה חתכה את הרגל בצורה חמורה והם פחדו לגשת למיון.  ניסינו לתת מענה מהיר ולחסוך לה את הנסיעה עד אלינו, פנינו לחבר יקר בשם ד"ר יואב הרוש, מומחה בכירורגיה פלסטית, שמיד יצא למרפאתו ותוך רבע שעה כבר טיפל בילדה. בסוף הטיפול הם גילו שלבקשתנו, הוא לא לוקח תשלום. זאת הייתה האג׳נדה שלנו, הטיפולים הם עזרה לזולת בזמנים קשים. רצינו להעניק את הסיוע מכל הלב ושיהיה שווה לכל נפש בזמנים קשים אלו, לא רצינו שהתשלום יהווה בפני מי מהאנשים מחסום מלפנות אלינו. אנחנו לא נתעשר מזה ואין פה שיקול כלכלי. אנחנו רופאים וזה מה שנועדנו לעשות. אם לא עכשיו, אז מתי?״, אומר אדם.

״אדם להבדיל ממני, עבד כל התקופה בבית החולים, כך שיצא שרוב הזמן אני הייתי אמונה על הטלפונים. הייתה קבוצה גדולה של אנשים שהתקשו מול ההורים המבוגרים. מה לעשות? מתי לבקר? הייתה תחושה שבמקרים מסוימים צריך לקחת סיכונים. הבדידות של המבוגרים קורעת לב. לעיתים, ההשלכות של הבדידות החברתית קשות יותר מכל דבר. הם חיפשו גושפנקה רפואית, הם היו צריכים עזרה בבחירות קשות האלו.

גם עם חמותי, שהגיעה מארה״ב היינו צריכים לקחת החלטה. אז ראשית היא נכנסה לבידוד למשך שבועיים ואחר כך היינו צריכים להחליט אם תבוא אלינו, או לא. החוויה הזאת של להיות שבועיים בסגר, הייתה עבורה קשה ומזעזעת והחלטנו לאחד את המשפחה. גם בימים אלו למדתי ממנה לא מעט על איזון שיקולים, החלטות קשות ומחיר שלעיתים יש לשלם״.

אני שואלת אותם אם הם מודעים לתאוצה שהפוסט שלהם תפס?

״לא דמיינו שהמיזם יגיע לרבע מיליון איש״, אומרת מימי ואדם ממשיך, ״ראינו שהמיזם אומץ על ידי חברים רופאים דרך ההתייעצויות המשותפות שלנו. אני מאמין שהוא דרבן רופאים נוספים, ובלי קשר, ראיתי יוזמות דומות של רופאים אחרים שהם אנשים טובים כמו האורתופד ד״ר אמיר רובין ואחרים.

״אנחנו לא מרגישים שעשינו משהו יוצא דופן. התקופה במקרה התלבשה על התחום שלנו.

״הרבה אנשים מחפשים להתנדב ולעשות טוב. הבן שלנו אלון, שחזר לפני כחודשיים מרומא, שם הוא לומד רפואה, פתח חמ״ל של ׳לב אחד׳ בחיפה, עמותה כלל ארצית שמקשרת בין אלו הזקוקים לסיוע למתנדבים לסייע. הוא מספר שהם קיבלו אלפי פניות לעזרה ומאידך אלפי מתנדבים מכל הגילאים נרתמו לסייע והגיעו לעשות כל דבר למען האחר. החבורה שמפעילה את החמ"ל ברובה ילדי צופים בני 15-18, וזה לא פחות מיוחד ממה שאנחנו עשינו.

״תקופות קיצוניות מחדדות את הקצוות, אצל הפרט ואצל הכלל. מגפת הקורונה מראה באור מדויק מי כל אחד ואחת מאתנו ומי אנחנו כחברה. התאכזבתי מהתנהלות הקברניטים שלנו, התנהלות האוצר, הסטנדרט הכפול של ההחלטות שמתקבלות מדי יום , מאידך שמחתי שוב לגלות את תעצומות הנפש  של העם המיוחד שלנו.

״הגלובליזציה הלכה רחוק מדי לטעמי. חלק מהאילוצים שנכפו עלינו, הם תיקון של מחדלים וטעויות שזרמנו איתם.

״אני חושב שבסך הכל אנחנו ברי מזל פה בקיסריה, יותר מאשר ברוב המקומות העירוניים והצפופים. אנחנו עוזרים לאנשים במצבים רפואיים. אם אנחנו יכולים לפתור למישהו בעיות, כי אנחנו מכירים את המערכת טוב יותר ויכולים להרגיע אותו, חילקנו את הטוב שלנו וזה עושה לנו טוב״, מסכם אדם.