בעד- נגד-נמנע
בת שבע ועוזי שביט מקיבוץ שדות ים, לא מתייחסים למדינה כאל מובנת מאליה, זה ככל הנראה נעוץ בעובדה שהם היו בין מקימיה ועדיין זוכרים את מראות השמחה המתפרצת והריקודים ברחובות לאחר ההצבעה באו״ם
"החוויה שלי מיום הקמת המדינה זה מאד משמעותי לגבי", פותחת בת שבע שביט מקיבוץ שדות ים בקול נרגש. אני יושבת במטבחה הצנוע, ליד השולחן שמתמלא צלחות עם תמרים, עוגיות, שוקולדים, ועוד עוגה "את מוכרחה לקחת חתיכה קטנה שבת שבע אפתה״, אומר עוזי בעלה. קנקן של לימונדה טרייה, וכאילו היא חשה שאולי זה לא מספיק מציעה לי לשתות משהו חם.
בימים של לפני הקורונה, כשעוד לא סיכנו את מי שנקראים גיל הזהב, בין עיסוקיהם הרבים מצאו רגע זמן, בת שבע ועוזי, לספר את הזיכרונות שלהם מהקמת המדינה.
"כל הרגשות פתאום התעוררו", שומעים את ההתרגשות בקולה, "אנחנו עצמאיים, הבריטים עזבו אותנו, אנחנו מדינה! זה היה מאד משמעותי בשבילי – קום המדינה! ואני זוכרת את כל החגיגות, שיצאנו לרחובות ורקדנו. כל החנויות נפתחו – משקאות, עוגות, סנדוויצ'ים, הכול היה חופשי באותו יום".
"את זוכרת את זה בהקמת המדינה או בהכרזת האו"ם?", שואל עוזי בשקט ובביישנות, כאילו זוכר אחרת את מה שהיה.
"אני חושבת שזה היה…", היא מסתכלת עליו במבט שואל ופתאום פחות בטוחה בעצמה, "לא יודעת, אולי זה היה בהכרזת האו"ם? זה היה לקראת מדינה".
עוזי ממשיך בקול עדין, שחלילה לא ייתפס כהתרסה "האירוע היותר מרגש שאני זוכר מהתקופה הזו – זו החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית. ההחלטה הזו ב- 29 בנובמבר – ישבנו בבית מול הרדיו, בבית ברמת גן, כול המשפחה, אבא, אימא ואחי. אבא שלי עם דף ועט, רושם כל אחד – בעד, נגד או נמנע".
בת שבע מחייכת ומשחילה עקיצה מלאת דבש: "בית של יקים". ועוזי ממשיך "עקבנו עד שהגיעו לרוב, וזה היה רגע מרגש: רוב בעד הקמת מדינה יהודית! שמחה גדולה זה היה התאריך הזה. לא הקמת המדינה. הקמת המדינה זה כבר היה בתוך המלחמה. בתאריך הזה, כשהיה רוב, יצאנו כל המשפחה לרחוב, ומכל הבתים האנשים יצאו לרחוב, והתחילו ריקודי הורה ושמחה גדולה. שמחה גדולה, שהנה האו"ם החליט על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". הוא מסתכל על בת שבע שלו באהבה ונותן לה להמשיך את הסיפור שלה.
"גרתי בירושלים, בנחלת ציון, וחווינו את המשטר הבריטי בצורה קשה. הם היו עושים לנו המון פעמים עוצר, נכנסים לבתים לחפש נשק. אחי היה בהגנה והיה לו נשק בבית – אקדח. הוא דאג להחביא אותו ואמר שהנשק תמיד צריך להיות מוסתר. היה מקרה אחד, אני זוכרת את זה כמו היום, הייתי בת אחת עשרה, בבית עם אחותי, שמבוגרת ממני בעשר שנים, ואנחנו שומעות את השוטרים הבריטים מגיעים. שומעות את הרעש של הנעליים ברחוב. שומעות אותם אצל השכנים. יודעות שתכף יגיעו אלינו. אחותי, לקחה את הכדורים של האקדח ושמה בחזייה, את הנשק אני אפילו לא יודעת איפה היא שמה, לבשה משהו ורצה מהר לדודה שלי, להחביא את הנשק שם. דודתי גרה קצת רחוק מאיתנו, וחישבנו שעד שיגיעו לחפש שם, היא כבר תוכל לחזור בחזרה. ואת זה אני זוכרת, היא הייתה חיוורת ורעדה כולה, כשהם באו והתחילו לחפש. הספקנו להוציא את הנשק, אחרת היו לוקחים את האח שלי לבית סוהר.
״את זה אני זוכרת כמשהו מאד טראומתי ומפחיד.כמה שנאתי את הבריטים, כמה היו נוקשים, כמעט כל יומיים היו עושים עוצר וסוגרים אותנו בבית. הם היו מפטרלים כל הזמן לראות אם מישהו יוצא. זה אני זוכרת בתור ילדה. לכן כשהוכרזה המדינה זו הייתה התרגשות מאד גדולה. שהבריטים לא יהיו כאן, שנוכל להחזיק נשק, שנוכל לצאת החוצה ולהיות חופשיים.
כשהמדינה קמה זו הייתה חוויה מתקנת. הנה נגמרה תקופה. ואז התחילו ההפגזות. בירושלים סבלנו מפגזים, מיריות, שלושה חודשים היינו במצור. האמריקאים היו מצניחים לנו שימורים: גבינה צהובה, אבקת ביצים ובמקום שמן – שמן קוקוס מוצק. היינו עומדים בתור למים, בתור לקרח, בתור לנפט, הכול היה מדוד וספור, היו תלושים לפי גודל המשפחה.
״רצינו לדעת – אם השיירה עם המזון מתל אביב מגיעה. כול פעם היו שמועות כאלה, אם הצליחה לעבור השיירה עם המזון מתל אביב לירושלים הנצורה. זה היה דרך שער הגיא, ושם למעלה היו הצלפים הערבים, כול שיירה שנכנסה לשם – היו יורים בה, מחסלים אותה. אחר כך שמענו שהלוחמים שלנו בנו כביש עוקף". ועוזי מסביר: "זה היה אזור בתוך המלחמה, אזור לחימה. אחר כך פתחו את דרך בורמה. זה היה הכביש עד 1967, זו הייתה הדרך לירושלים".
בת שבע: "זה היה מאד קשה. הייתה תקווה כזו, אבל אף אחד לא חשב שנוכל להשתלט על כל כך הרבה עמים מסביב, נלחמנו בשביל קיומנו. אחי אמר – ׳אנחנו חייבים להילחם, זה הקיום שלנו, אם אנחנו לא מצליחים – אין לנו מה לעשות פה׳. באמת נלחמו בחירוף נפש, ולהפתעתנו הצליחו. יש לנו מדינה. עד היום לא גמרנו את כל המלחמות שלנו, אבל זה היה פתח לתקווה, שעה שאתה אומר שדברים ישתנו. מה שהיה – לא יהיה, יהיה אחרת. זהו, זה הסיפור שהשפיע מאוד על הילדות ועל המחשבות, על המדינה. אני נהייתי יותר פטריוטית, אזרחית מדינת ישראל".
ועוזי מוסיף בחיוך ביישני: "הילדים והנכדים שלנו כולם בארץ, זה לא מובן מאליו. אנחנו שמחים על כך".
אז לא מזמן היה לנו עוצר, וסוג של מלחמה, ואנשים עמדו בתור, והקציבו לנו ביצים, ומה שהיה אולי יהיה אחרת, והיה עצמאות בלי חגיגות השנה – קצת דומה וכל כך אחרת – בארץ ישראל.