גלית לדר, מורה לנוער בסיכון בבית ספר תיכון נעמ״ת חדרה, ותושבת שכונה 7, ראתה לגמרי במקרה מודעה שפירסם צה״ל בזו הלשון: ״שפים מובטלים? בואו למילואים. על רקע משבר המסעדנות במשק וסגירת רובן המוחלט של המסעדות, קורא תת אלוף רונן כהן, קצין לוגיסטיקה ראשי, לשפים שנותרו ללא עבודה כרגע, להתגייס לתקופה של שירות מילואים ולסייע במטבחים הצבאיים…״.
גלית, היא כאמור מורה ולא שפית, אך היא מעידה על עצמה שבישול ואפייה הם אהבות חייה ובזכות כך ניתנה לה הזדמנות לעשות דברים טובים בזמן סגר הקורונה.
גלית קראה, התרשמה ושלחה הודעה כי תשמח לסייע. לדבריה ״מיד פנתה אליי קצינת הקישור של הצבא ושלחה לי למלא טפסים. מדובר בתהליך ביורוקרטי לא פשוט, הכולל גם אישורי בריאות, אבל לא ויתרתי״. לאחר שאושרה בקשתה להתנדב, שאלו את גלית גורמים בצה״ל, האם יש לה העדפה של חיל? לגלית, בן לוחם בצנחנים, שכעת מוצב באוגדה הצפונית של עזה, אם כבר להתנדב, אז כמובן שההעדפה היתה הגדוד של בנה.
כשקצין לוגיסטיקה של אוגדת עזה, שאל אותה למה כל כך חשוב לה לבוא ולהתגייס בשעה שכולם בבית? היא ענתה ״יש לי שני לוחמים, בת ובן, שלא היו וגם לא יהיו הרבה זמן בבית – יותר מחודש – החלטתי שאני מביאה את הבית לחיילים ואני באה אליהם״.
עם הגעתה לבסיס נכנסה ישר לעניינים, כשהמוטו הוא – להכין כמה שיותר בהספק כמה שיותר גבוה. מדובר בבסיס גדול של מאות חיילים, שמחשש להידבקות בקורונה, חלק מחייליו ישנו בשטח באוהלים והחלק האחר נשאר בבסיס. גלית מספרת ״הייתי צריכה לפצל את האוכל לפלוגה שבחוץ וגם ללוחמים בבסיס״.
רובנו כבר לא זוכר, אבל כך נראה סדר יום בבסיס צבאי: ״ הגעתי ב-7 בבוקר למטבח ויצאתי ממנו ב-10 בלילה – מהפתיחה ועד הסגירה. כמובן שלא הכל היה בנמצא, הייתי צריכה לאלתר מערוך, מיקסר, כלים ומכשירי חשמל שיש לרובנו בבית ואנחנו בכלל לא חושבים פעמיים לפני השימוש בהם – כאן הכל נעשה בעבודת ידיים״.
ועוד היא מוסיפה: ״בישלתי ואפיתי דברים טובים למאות חיילים – מיני מאפים, כדורי שוקולד, חלות, בורקסים, מלבי ודגים. התמקדתי בהכנת צ׳ופורים לארוחות צהריים וערב ופעמיים הוצאנו את כל האוכל החוצה – בגטים, פוקצ׳ות וסלטים – הייתה חגיגה גדולה. במהלך השבוע הגיע הרכב של ׳הקרן לידידות׳ – חילקו לחיילים שתיה, ארטיקים וחטיפים״.
את הלילות היא העבירה במגורי נשים וחלקה את חדרה עם שלוש נשות קבע. מבעד לקירות הדקים שמעה באישון הליל את החיילות הצעירות בוכות מגעגועים לבית ולמשפחה וחולקות את רגשותיהן בינן לבין עצמן.
לדברי גלית ״זה אמנם לא מלחמה – אבל בכל זאת זה סוג של, הגדוד תפס קו בעזה ובמקביל היה בעוצר יציאות בגלל החשש להידבקות בנגיף הקורונה. כשהתעוררתי בבוקר יצאתי מהחדר וראיתי את הבגדים שהם מכבסים ביד ותולים על החבל לייבוש. בשבילי זו הייתה חוויה מיוחדת במינה״.
המעמד היה מרגש גם עבור החיילים, גלית הזכירה להם את הבית ואת האמהות הפרטיות שלהם. וכך כל יום הם היו עושים הגרלה ביניהם, מי מהם יזכה לעזור לה במטבח. והיא שכל כך התרגשה, צילמה אותם ושלחה את תמונותיהם לאמהות. ״האמהות והבנים היו בהיי״, היא מספרת.
ומה לגבי הבן הפרטי שלה? אותו היא ממש לא ראתה הרבה, הוא היה בשטח, קפץ להגיד שלום ואחרי כמה דקות חזר לפעילות הצבאית שלו.
גלית בישלה בבסיס במשך שבוע שלם, מיום ראשון ועד שישי, ועזבה רק לאחר שבישלה ואפתה לגדוד לסוף השבוע.
את השבוע הזה היא מסכמת כך ״מבחינתי זה היה להגשים חלום. הייתי רוצה לקדם את זה כמיזם, אני חושבת שצריך לעשות יותר בשביל החיילים שלנו״.
