חנה מלול, תושבת חדרה ודודתה של אושיית הרשת אלין כהן, הייתה בהר מירון עם בתה אודל בת ה-16 בליל חמישי בעת אסון הדריסה.
כך סיפרה הבוקר על רגעי האימה: "בתי אודל ואני נסענו לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון ביום חמישי, לא העזתי לנסוע בשנים קודמות בגלל העומס, אבל הייתה לי תחושה שהפעם אני חייבת.
״לאחר שיצאתי מהקבר, ביקשתי מהבת שלי ללכת לקנות לי מים ואז התחיל להתרחש משהו. בדיעבד התברר שהמקום בו עמדתי היה אזור פינוי ולא הייתה לי אפשרות לצאת ממנו. איבדתי קשר עין עם אודל וגם לא יכולתי להתקשר אליה כי הרשת נפלה.
"הדבר היחיד שעבד זה הווטס-אפ ובקבוצה המשפחתית ראו את תמונת המצב והבינו יותר טוב מאיתנו, שהיינו בשטח, מה קורה. אנחנו היינו בחוסר ודאות ובלבול מוחלט. בקבוצת הווטס-אפ המשפחתית היה כתוב שישנם 28 הרוגים. הייתי בלחץ נוראי, רציתי לצאת מהמתחם ולחפש את הבת שלי. רק כעבור ארבעים דקות נתנו לנו לצאת, במשך שעתיים רצתי וחיפשתי אותה תוך שאני וצועקת: 'אודל, אודל..' ולא מוצאת אותה. בעלי אמר לי בטלפון שהיא נמצאת באמבולנס של מד"א למטה. לא ידעתי לאן לוקחים אותה ואיפה למצוא אותה. הייתי בחוסר ודאות נוראי, הבנתי שקרה משהו גדול שמעולם לא קרה לנו. הכניסו אותי לחפש את אודל בין הפצועים, ולא ראיתי אותה. אחר כך אמרו לי שפינו אותה לבית חולים זיו. בזיו אמרו שפינו אותה לבית חולים פוריה".
למרות הדאגה והלחץ חנה מיהרה לצאת מההר ולמצוא דרכים להגיע אליה.
"התחיל המסע השני שלי. הייתי צריכה למצוא את הבת שלי בבית חולים, בשעה שאני בכלל לא מכירה את הדרכים והאזור. נסעתי בארבעה אוטובוסים בדרכים לא דרכים. הייתי לבד. עד שמצאתי נהג מונית שבכיתי לו והוא הסכים עבור 150 שקל, שהיו לי בארנק, להסיע אותי לבית החולים. הגעתי לפוריה, שם פגשתי סוף סוף את בתי".
הבת סיפרה לאימה שבעת הדוחק ומחיצת מתפללים במעבר לקבר היא עמדה ליד עמדה של זק"א. עוד סיפרה לאם, שהיא צעקה לה, אבל בגלל העומס והרעש אי אפשר היה לשמוע דבר. בשלב מסוים, בגלל הצפיפות, היא נפלה ואנשים דרכו עליה. אודל נחבלה ואיבדה את הכרתה. שוטרים משכו אותה משם והעבירו אותה לטיפול רפואי.
חנה מספרת שבתה לא זוכרת דבר מהנסיעה באמבולנס ומההגעה לבית החולים. היא חזרה לחיים רק כאשר פגשה באימה. לדבריה: ״אני מודה לבית החולים פוריה ולצוות שטיפל במסירות בבתי ומוסרת תנחומים למשפחות שאיבדו את יקיריהם באסון״.
